בטהובן: סונטה מס’ 3 לצ’לו ולפסנתר, פרק שני (סקרצו)
בטהובן היה המלחין החשוב הראשון שהלחין סונטות לצ’לו ולפסנתר. אחד האתגרים שעמדו בפניו היה האיזון בין שני הכלים: לצ’לו יש צליל חזק וברור, ואילו לפסנתר הפטישים הווינאי של המאה ה־18 היה צליל רך וחלש. מעניין שבימינו התהפכו היוצרות: הצ’לו הוא ה”חלש” מבין שני הכלים, בייחוד ברגיסטר הנמוך, והוא נבלע לעתים בצלילו הגדול של הפסנתר המודרני.
מבין חמש הסונטות לצ’לו ולפסנתר שהלחין בטהובן, הסונטה השלישית היא הפופולרית ביותר. תפקיד הצ’לו בה הוא הקשה ביותר מבחינה טכנית, בין היתר בשל מנעד רחב במיוחד. מעניין שסונטה זו איננה כוללת פרק איטי משמעותי.