אוניסון

רם ראובן — Thu, 08 Aug 2013 21:03:07 +0000

המושג אוּנִיסֹון שימושי בשפות שונות כמילה נרדפת לפרימה זכה (מלטינית: uni = אחד, sonus = צליל). לעתים, מושג זה עשוי לבטא משמעות רחבה יותר ולהתייחס להופעה בו־זמנית של צלילים בעלי שם שווה — גם כאשר הם מצויים ברגיסטרים שונים.

לדוגמה: כאשר כמה אנשים שרים יחד אותה המנגינה, המרווח שנוצר בין קולותיהם בכל רגע נתון הוא פרימה זכה. אולם אם המשתתפים שרים ברגיסטרים שונים, כלומר חלק מהמשתתפים הם בעלי קולות גבוהים והאחרים בעלי קולות נמוכים (כמו נשים וגברים, מבוגרים וילדים וכד’), הקולות יתפצלו באופן טבעי למרווח של אוקטבה בין הקולות הגבוהים לבין הקולות הנמוכים. כולנו מכירים זאת מאירועים של שירה משותפת, כמו שירת ההמנון או שירה בציבור. כאן נוכל לומר כי הקהל שר באוניסון, כלומר אותה מנגינה מבוצעת מפי כמה אנשים בבת אחת, ולכן המרווחים ההרמוניים שבין הקולות יהיו פרימה זכה ו/או אוקטבות זכות.

אוניסון הוא הדרך הפשוטה ביותר לבצע מוזיקה יחד, מאחר שהמשתתפים אינם נדרשים להתמודד עם גובהי צליל שונים המופיעים בו־בזמן והשתלבותם זה בזה. לפי העדויות הכתובות המצויות בידינו, עד המאה התשיעית היה אוניסון הדרך היחידה לביצוע מוזיקה בקבוצה. ככל שהתפתחה המוזיקה וגברה מורכבותה, נעשה השימוש במרווחים הרמוניים נוספים נפוץ יותר. במוזיקה המערבית האמנותית מ־ 600 השנים האחרונות, השימוש באוניסון אינו נפוץ, מכיוון שלרוב מופיעים יחד צלילים שונים (אקורדים, כמה מנגינות שונות בו־בזמן וכד’). אוניסון מופיע אפוא לעתים רחוקות וכאפקט מיוחד. לדוגמה, בארבע התיבות הפותחות את הסימפוניה החמישית מאת בטהובן:

במערב, שירה באוניסון עדיין נפוצה במסגרת המוזיקה העממית, מפני שהקהל ששר את שירי העם אינו בעל הכשרה מוזיקלית ואינו מיומן בשירה רב־קולית (שירת כמה מנגינות עצמאיות בבת אחת). ריבוי קולות אינו מאפיין מוזיקה עממית אלא מוזיקה אמנותית, והוא מצריך הכשרה מקצועית.